לקח לנו זמן להרגע מהנוף הניבט מסלון ביתם היפה של דפנה ודוידון פרן בשכונת המדורגים. ירוק של מטעים, וכחולים של ים ושמים - מרחיב את הלב.
מי במשפחה
דפנה בת 72, ילידת קיבוץ כברי.
דוידון בן 73, נולד ברמלה.
הבנים:
לוטם (46) חי בקיבוץ עירוני בנוף הגליל, אבא ל 3. למד משפטים, וכיום מרכז עסקי של קיבוץ נערן, ואיש מילואים פעיל (קצין אגם חטיבתי)..
רביד (43) גר במושב קדמת צבי, נשוי ואב ל 4. מנהל פנימייה של מערכת הבטחון בקצרין.
מנור (40) חזר לארץ אחרי 5 שנים בקנדה, גר עם בת הזוג כאן בראש הנקרה.
למה ראש הנקרה
בשנת 1965, כשדוידון היה בכיתה ט', הוא הצטרף לחברת הנוער בראש הנקרה: "היינו כ 20 נערים ונערות שהגיעו לראש הנקרה. גרנו אז בצריפים, במקום שהיום שכונת "עמק האושר", וצורפנו לקבוצת הילדים הראשונים של הקיבוץ, כיתת ארז. בזכות אלכס ליבן, שהיה המדריך שלנו שהקפיד שנעשה הכל יחד, הרגשנו לגמרי כקבוצה אחת, בלי הבדל בין בני הקיבוץ לבינינו. בשנה הראשונה אנחנו גרנו בצריפים והם גרו ב"אווירון", שנה אחר כך כבר גרנו כולנו יחד בחדרים שנבנו ליד מגרש הכדורסל. לכל אחד מאיתנו היתה משפחה מאמצת מבין משפחות חברי הקיבוץ, אני זכיתי במשפחת לבנוני. אני זוכר את התקופה הזאת כתקופה נפלאה, ומאז ראש הנקרה עבורי היא בית".
בשנות השבעים, דרך פופולרית של צעירי הקיבוצים להרוויח כסף לקראת הטיול הגדול של אחרי צבא, היתה לעבוד על ספינות "תרשיש" (חברת ספנות בבעלות קיבוצי "הקיבוץ המאוחד"). כך עשה דוידון, וכך עשתה גם דפנה… ושם, על סיפון אוניית המשא, כשזו חנתה באשדוד, ניצתה האהבה.
מסיפון האוניה הם חוזרים לכמה חודשים בראש הנקרה, כולל חתונה, ויוצאים לטיול הגדול בסיומו הם מתיישבים בכברי, קיבוץ הולדתה של דפנה.
"אני מאוד רציתי שנקים משפחה ונגור בכברי" מספרת דפנה. "דוידון הסכים לתת לזה צ'אנס, אבל הגעגועים לראש הנקרה ולים גברו, וחזרנו לראש הנקרה".
לאורך השנים עבד דוידון בענפי החקלאות השונים של הקיבוץ, ברפת ובאבוקדו, ולתקופה מילא את תפקיד הרב"ש. הוא יצא ללימודי הנדסאי תעשיה וניהול, משם חזר לריכוז האבוקדו, ובהמשך נקרא לעזרת מפעל “פרוטרי”.
כשרק הגיעו לקיבוץ התחילה דפנה לעבוד במשתלה, עבודה שמאוד אהבה אך די מהר נשלפה ממנה לטובת עבודה בגיל הרך. בהמשך היא מגיעה לעבוד במטבח, קודם כמבשלת אחר כך כאקונומית, עובדת קצת בחברת נעורים ומצטרפת לצוות הבניין לצידו של פרץ בש, כשכל פעם בין תפקידים היא חוזרת למקום שתמיד אהבה - במשתלה.
השינוי הגדול הגיע כשיצאה בגיל 42 ללימודים. היא למדה קרימינולוגיה וסוציולוגיה, כשתוך כדי, בשביל הנשמה, התחילה ללמוד רפואה משלימה.
במהלך שנת הלימודים האחרונה באוניברסיטה היא לוקחת על עצמה להקים ולנהל את מערך הרווחה בקיבוץ, ובמקביל עוסקת בהקמה של "קהילה תומכת" במטה-אשר - פרוייקט מבית הג'וינט לדאגה היקפית בבית הזקן.
במהלך 15 השנים בהן עסקה בתפקידי הרווחה היא לא עוצרת וממשיכה להתמקצע בתחומים שונים של הרפואה המשלימה."תקופת הפינוי קטעה את כל זה וכשחזרנו הביתה מיטת הטיפולים כוסתה והפכה לשולחן העבודה ופניתי להתמקצע ב (EMR (Eye Movements Release שעוסק בריפוי טראומה, פוסט טראומה, חרדות וכדומה אך בשונה משיטות טיפול אחרות לא נדרש לגעת במוקד הקושי עצמו בדרך לריפוי ושחרור".
תחביבים
דפנה מראה לנו בד משובץ בהדפס של עלים, עדין ויפיפה, ומספרת לנו על שיטת ההדפס הטבעי שהיא עוסקת בה. כדי להפוך את הבדים היפים למוצרים שונים למדה דפנה תפירה ויצרה תיקים, שמיכות, מפות, ועוד…
דוידון מספר שבשנים האחרונות הוא בתהליכי הבראה ממחלת הסרטן. הוא עושה הכל אבל יותר בנחת. בית, טיולים, נכדים…
החזרה הביתה
החזרה היתה תהליך. מספרת דפנה. עוד לפני שהכריזו על הפסקת האש החלטנו שאנחנו מתחילים לשקם את הבית. הזמנו אנשי מקצוע והתחלנו לאט לאט לטפל בכל נזקי ההזנחה. גם היינו צריכים זמן להכיר ולהתרגל לבית מחדש, ואולי גם הוא היה צריך להכיר אותנו מחדש… השתננו במהלך תקופת השנה וחצי של הפינוי.
כולם השתנו. אנשים חזרו אחרת מתקופת הפינוי, וגם דברים השתנו ביישוב. אפשר להגיד שבהרבה מובנים צריך היה לבנות דברים מחדש, מהמסד. שיקום תמיד מביא איתו גם שינוי, דברים לא נשארים כפי שהם היו., ולאנשים לא קל עם שינויים, בטח אחרי תקופה כזאת של פינוי ומלחמה, וזה מורגש בקהילה שלנו.
ועם כל זה, מבחינתנו בכלל אין שאלה - כאן זה בית.
מה תאחלו לראש הנקרה
דפנה מאחלת לנו שנהיה קהילה בריאה וחזקה "שאנחנו, הקיבוץ הוותיק, נשכיל לתכנן ולבנות את העתיד שלנו ושל דור ההמשך".
תודה לדפנה ודוידון על האירוח והשיתוף, וברוכים הבאים אלינו מנור ובת זוגו
.
~ ~ ~
פרויקט “פותחים דלת” 🏡 הוא פרויקט הכרות כאן אצלנו בראש הנקרה.
נשמח להגיע גם אליכם 🫶. הרשמו בטופס (כאן בקישור) וניצור איתכם קשר .
כל הראיונות, כאן >>.