16/08/2026
על המשפחה
שרה (73) פנסיונרית, אמא לשניים: דורין שחיה בארצות, ולה שתי בנות, ומוטי שמתגורר עם משפחתו בגבעת שמואל והוא אב לארבעה.
הוריה של שרה הגיעו לארץ מפולין בשנת 1947. אחרי תקופה קצרה במשמר העמק, שם נולדה אחותה הגדולה של שרה, הם עברו לקרית-עמל (טבעון), שם נולדה שרה.
כששרה היתה בת חמש היגרה המשפחה לארצות הברית כדי להיות קרובים לבני משפחתם. את רוב שנותיה העבירה שרה בלוס אנג'לס.
למה דווקא ראש הנקרה
בכיתה ו', משהגיע הרגע לבחור בתנועת נוער, אחרי תקופות קצרות בשמו"צ (השומר הצעיר) ובבני עקיבא, כמי שבאה מבית מסורתי מצאה שרה את מקומה בתנועת "איחוד הבונים" - תנועת נוער ציונית ששמה לה למטרה לעודד את בוגריה לעלות לארץ, בדגש על הצטרפות לקיבוצים.
בספטמבר 1971, לאחר סיום לימודיה בתיכון, הצטרפה שרה ל"וורקשופ" - תכנית שנת השירות של בוגרי התנועה במהלכה הם מגיעים לארץ לשנה של עבודה, לימודים, השתלבות בחיי הקיבוץ והיכרות עם החיים בארץ. וכך מגיעה שרה עם קבוצת הוורקשופ לראש הנקרה.
את הקבוצה של שרה הדריכו בקיבוץ נילי מישר ורן לבדי, אז חברי הקיבוץ. חלק מהזמן הוקדש לעבודה, חלק ללימודי עברית באולפן, היו גם טיולים, וכמובן השתלבות בחיי הקהילה בקיבוץ. לאורך כל השנה התמידה שרה בעבודה בגן חצב לצידה של רותי שילה הגננת, ויצרה קשרים קרובים עם משפחתה המאמצת - משפ' שמואלי.
בסיום שנת השירות, יחד עם כל חברי הקבוצה, חזרה שרה הביתה, לארצות הברית.
טלפון מפתיע מהארץ קטע תקופה בה הרגישה מעט "אבודה" ולא בדיוק ידעה מה היא רוצה לעשות. על הקו היה רן לבדי, שהיה מדריך הקבוצה. הוא סיפר לה כי רשם אותה ללא ידיעתה למכינה לעולים חדשים באוניברסיטת חיפה. "בואי חזרה לארץ, התקבלת ללימודים ואני אעזור לך בכל דבר" בישר לה רן.
וכך היה - היא שוב ארזה מזוודה ועלתה לארץ, חזרה לקיבוץ.
במהלך השבוע התגוררה שרה בחדר בדירת שותפים בחיפה ובסופי שבוע הגיעה לקיבוץ. כאן חיכה לה חדר, וכמו כל הלומדים שובצה לתורנויות עבודה.
להבדיל מהשהות הקודמת שלה בקיבוץ, הפעם, ללא התמיכה של חבריה מקבוצת הבונים, התקשתה שרה להתחבר למקום, ולאחר תקופה ביקוריה בקיבוץ הלכו והצטמצמו עד שהפסיקה להגיע.
היא למדה אמנות בסמינר אורנים ואף התחילה לעבוד כמורה בבית גבריאל בחיפה, אך כפי שהיא מעידה על עצמה קשה לה עם הצבת גבולות "הייתי מתפוצצת מצחוק למשובות הנעורים שלהם" והבנתי שאני לא במקום הנכון. מלחמת יום הכיפורים עזרה לה לקבל החלטה ולהפסיק ללמד בבי"ס.
מכאן מתגלגלת שרה מעבודה לעבודה, כאשר כל הזמן חברות ומכרים מזמינים אותה לעבוד איתם "אף פעם לא חיפשתי עבודות, הן פשוט הגיעו אלי". קלדנית בפקולטה למדעי החברה, ניהול מזנון בתחנת בת גלים החדשה, אחראית על דלפק בחברת תעופה KLM ואחר כך בחברת לופטהנזה ולאחריה 6 שנים באל-על. כש"האחים עופר" הקימו משרד נסיעות עברה לשם ועבדה בהטסת ימאים והתמחתה בארגון טיסות לחיילי יוניפי"ל שמצאו את מותם בעת שירותם (מסתבר שגם זו מומחיות - הטסת גופות לחו"ל…).
ובין העבודות גם יש חתונה ונולדים הילדים: מוטי ודורין.
לאורך כל השנים שמרה שרה על קשר קרוב וחם עם משפחת שמואלי, ועם חבריה אלן וג'אנט טאס.
בקורונה, כשכולם פוטרו מהעבודה, קיבלה שרה בשמחה את הצעתה של סמדר שמואלי, "אחותה המאמצת", לחזור לראש הנקרה ולגור בשכירות בביתה, ומאז היא כאן איתנו. גרה בדירה הנושקת לדשא חדר האוכל.
על הפינוי והחזרה הביתה
ב 7.10 הייתה שרה בארה"ב בבר מצווה של אחיינה. בנובמבר היא חזרה לארץ ונדדה בין ביתו של בנה בגבעת שמואל לביתה של אחותה בזכרון יעקב, לתמיכה בחברה חולה בחיפה. תוך כדי הפינוי נאלצה לעבור ניתוח ממנו התאוששה כחודשיים במלון דן פנורמה ובמרץ 2025 חזרה הביתה לראש הנקרה.
"אני מרגישה שכולם חזרו קצת יותר מסוגרים, איש איש בביתו" מספרת שרה. היא באופן אישי לאחר מותה הפתאומי של אחייניתה האהובה (דנה עדן ז"ל) התקשתה לשוב לפעילויות, ורק עכשיו מתחילה לאט לאט לחזור למפגשים בפרלמנט, ובטוחה כי בעתיד גם תחזור להיות חלק משפע הפעילויות החברתיות המוצעות בישוב.
עיסוקים ותחביבים
את הבקרים פותחת שרה כ"סבתא גן" בגן דרור. היא שם לקבל את הילדים עד שמגיע הצוות ומתחילה הפעילות, וכשצריך גם מגיעה למלא מקום.
לים הפסיקה ללכת, המרחק והעליה חזרה כבר קשים לה, אבל על שחיה בבריכה היא לא מוותרת.
לשרה תחביבים רבים וכולם קשורים ליצירה ולעבודות יד: הכנת תכשיטים, סריגה, אריגה, מקרמה, תפירה, "אני יודעת לעשות הרבה דברים, תמיד חלמתי על חדר יצירה עשיר בחומרים בו אעשה כל מה שבא לי – ולשמחתי יש לי חדר כזה בו אני מדלגת מיצירה ליצירה בהנאה רבה".
מה את אוהבת בראש הנקרה?
"את המקום, השלווה, הבריכה, אני בתחושה שאני גרה ממש בתוך בפארק ירוק. וכמובן החברים הקרובים - סמדר שמואלי, ג'נט ואלן טס והדי קאופמן".
מה את מאחלת לעצמך ולישוב?
"לעצמי אני מאחלת בריאות, ראש צלול, פרנסה טובה, אני לוקחת הכל באופטימיות ובטוחה שכך גם אמשיך.
לקהילה אני מאחלת לא לשכוח את השורשים. הציונות צמחה מאהבת האדמה ומעבודה בחקלאות, אני ממליצה לתת לצעירים לעבוד בחקלאות כדי שיכירו ויאהבו את העבר המפואר והערכי של הקיבוץ. כמובן שאני גם מאחלת שהקהילה תגדל, אך חשוב שתישאר ערכית ופחות חומרנית.".
~ ~ ~
“פותחים דלת” 🏡 הוא פרויקט הכרות קהילתי.
נשמח להגיע גם אליכם 🫶 הרשמו בטופס (כאן בקישור) וניצור איתכם קשר .
כל הראיונות, כאן >>.
