09/08/2026
מי במשפחה
רבקה (85) - פנסיונרית.
יזהר ז"ל - הגיע לקיבוץ עם הכשרת גשר הזיו בשנת 1952, נפטר בשנת 2017.
עזיזה ז"ל - אמא של רבקה, הגיעה לקיבוץ בתחילת שנות השישים וחיה כאן עד פטירתה בשנת 1978.
הילדים:
נועה (65) - חיה באלוני הגליל, אמא לשלושה בנים. בעלה דני ז"ל נפטר במפתיע לפני כשלוש שנים.
אלה (62) - נשואה למרטי (שהיה מתנדב בקיבוץ), מתגוררים בארצות הברית, הורים לאדם.
עירית (59) - נשואה לאמרי, גרים בכפר סבא, הורים לשלוש בנות.
עמירן (55) - נשוי לליאת, חיים במצפה הילה עם שלושת ילדיהם.
את הביקור אצל רבקה אנחנו פותחות בהשתאות מול הציורים שלה - עדינים, יפהפיים, מצוירים בעפרונות צבעונים. "אני יכולה לעסוק בזה שעות, לא שומעת חדשות, מנוטרלת מהעולם…" מספרת לנו רבקה ומבטיחה להרחיב על כך בהמשך. קודם מתחילים מהתחלה… וכך מספרת לנו רבקה:
אמי, "סבתא עזיזה", כמו שמכירים אותה בקיבוץ, נולדה בעיראק. כשהייתה בת 3, כדי שאביה לא יצטרך להתגייס לצבא העותומני, מיהרה המשפחה לברוח מעירק. הם הגיעו לסין והתיישבו בקולוניה האנגלית בשנגחאי.
אבי נולד וגדל בגרמניה. בזמן מלחמת העולם השניה הוא נמלט מגרמניה והגיע לסין.
המפגש בין השניים, האהבה הגדולה שניצתה, הובילה לחתונה, ובשנת 1940 נולדה להם ביתם, אוצרם, כל עולמם: גרייסי ליין, זו אני - רבקה.
מהילדות שלי בסין אני כמעט ולא זוכרת כלום. הכל נמחק. אני יודעת שאמא שלי, עזיזה, עבדה כמנהלת חברת טלפונים, והייתה לנו נני שטיפלה בי וגרה איתנו. חיינו חיים טובים ונוחים.
בשנת 1949, כשמאו צטונג עלה לשלטון, הוא פעל לגירוש כל הזרים מסין אחרי שדאג להלאים את רכושם.
אני אז בת 7. יחד עם הורי, הצלחנו לעלות על האוניה האחרונה שהפליגה ארצה.
כאן בארץ עברתו את שמי לרבקה ונשלחנו למעברה ברעננה. ובמעברה, כמו במעברה - מדי פעם האוהל עף לנו, לפעמים דווקא באמצע הלילה, מגרש המשחקים שלנו היה הבוץ… דלות של חיי מעברה שהצליחה להותיר בי חווית עוטפת אך מלווה בזרות.
עוד בסין התדרדרה מאוד בריאותו של אבי. ההפלגה שארכה כחצי שנה והתנאים במעברה לא היטיבו איתו והוא נפטר. נותרנו אמא ואני לבדנו, חסרות כל. שום דבר מכישוריה הרבים של אמי והמעמד שהשיגה בסין לא עזרו לה במציאת פרנסה כאן בארץ. אותי שלחו למוסד "אהבה", פנימיה בקרית ביאליק, ואת אמא שיכנו בדירה קטנה בקרית מוצקין.
אם בסין הייתי הנסיכה של הבית, מטופלת ומפונקת, פתאום אני מוצאת את עצמי כאן בפנימייה, רחוקה מאמא, אין לי בית ואין לי שפה, הילדים מלגלגלים עליי… זאת היתה מכה איומה. אני זוכרת את עצמי בוכה בלילות בכי תמרורים. השנה הראשונה הייתה לי מאוד קשה.
בשבתות הייתי הולכת לבקר את אמא. הבית שלה היה במרחק של כחצי שעת הליכה מהמוסד.
יום אחד אמי, שמעולם לא הוציאה מילה רעה על אף אחד, וגם כשהיתה לה הצדקה לעשות את זה תמיד התאמצה למצוא את הטוב בכל אחד, התחילה להתלונן בפני על השכנים - שהם לוקחים לה, ומעליבים אותה… זה היה מוזר אבל לא קלטתי. היו אלה השכנים המודאגים שפנו למשרד הבריאות, והיא אושפזה בבית החולים הפסיכאטרי שהיה אז בעכו, כשהיא במצב נפשי קשה וסובלת מפרנויות.
עד היום אני זוכרת את הפעם הראשונה שהרשו לי להגיע לבקר אותה - את המבט החלול בעיניה כשלא זיהתה אותי, וההבנה שנחתה עלי שמעכשיו הכל שונה - אני זאת שצריכה לדאוג ולטפל בה.
מאוד התביישתי במצבה. לא סיפרתי לאף אחד. כשהעבירו אותה מבית החולים בעכו למחלקה הפתוחה במזרע הייתי מגיעה כל שבוע לבקר אותה ומקפידה לרדת מהאוטובוס תחנה אחת קודם, כדי שלא במקרה יזהו לאן מועדות פני.
בכיתה ט' הצטרפתי לחברת הנוער בקיבוץ אפיקים. מכיוון שהייתי צעירה בשנה מחברי - כשאנחנו מסיימים יב' והם מתגייסים לצבא, אני רק בת 17. צעירה מדי מכדי להתגייס, כסף ללימודים אין לי, מה אני עושה עם עצמי?
חברה מאוד טובה שהכרתי במוסד אהבה, אילנה זילברמן ז"ל, הייתה אז בחברת נוער בראש הנקרה (חברת הנוער הראשונה - "תעוז"). נותרה להם עוד שנה לסיום התיכון, ונולד הרעיון שאצטרף אליהם ויחד איתם אתגייס לצבא.
ככה אני מגיעה לראש הנקרה.
מוטק'ה יחזקאלי ז"ל היה המדריך של חברת הנוער. אני זוכרת שבפגישת ההיכרות תפסתי אומץ ואמרתי לו: "יש לי משהו שאני רוצה לספר לך..". הייתי בטוחה שהשמיים עומדים ליפול, אבל המשכתי "אמא שלי עם מאניה דפרסיה, מאושפזת במזרע". והוא עונה לי: "אוקי, ו….?" . וככה בלי להתכוון הוא בעצם הפיל אצלי את כל חומות הבושה.
עוד לפני שמגיע מועד הגיוס, יזהר סיני, חבר משק שנחשב אז בגיל 25 ל"רווק זקן" אחרי שכל חברי הגרעין שלו (הכשרת גשר הזיו) כבר נישאו, שם עלי עין. הוא לא כל כך היה מיומן במלאכת החיזור - בתחילה הוא מזמין אותי להצטרף אליו לצריף חדר התרבות לשמוע רדיו, לקרוא עיתון…. ולאט לאט זה קורה.
התגייסתי עם בנות "תעוז" לצבא ואחרי הטירונות, כשהן המשיכו במסלול הנח"ל, אני חזרתי לקיבוץ והתחתנו (בחתונה משותפת עם מירה ז"ל ומשה תרזי).
אחרי החתונה הבאתי את אמא שלי לגור כאן בקיבוץ. היא גרה בדירה באחד הבתים מול חדר האוכל והיתה איתנו כאן עד פטירתה.
עיסוקים
עם החזרה לקיבוץ, אחרי הטירונות הייתי אמנם מאוד צעירה אבל כבר קיבלתי לטפל בילדי פעוטון. זה היה הפעוטון של נטע שפרן, דלית ניר, חן יחזקאלי…. אחריהם קיבלתי עוד פעוטון שאיתו כבר המשכתי לגן כגננת. למשך כמה שנים טובות הייתי בתפקידים של טיפול בילדים. את החבר'ה של כיתת צאלה ליוותי כמטפלת מגיל בית ספר והמשכתי איתם גם לחברת נעורים.
כשעמירן, בננו הצעיר, היה בן 9, החלטתי שהגיע הזמן "לעשות לבייתי" ויצאתי ללמוד אומנות באורנים.
בסיום הלימודים השתלבתי כמורה לאמנות בבית הספר המקומי שלנו, ובעצם אפשר להגיד שעד היום אני עדיין מורה לאמנות - בגיל 74 יצאתי לפנסיה והתחלתי ללמד יום בשבוע אומנות ביהל.
עיסוק נוסף שהיה לי, שהקמתי בעשר אצבעותי, או יותר נכון בחמש אצבעות כי חמש אצבעות נוספות היו של יהודל'ה שחר ז"ל - הקמנו גלריה לאמנות כאן בראש הנקרה.
התקבלה החלטה בקיבוץ שעושים גלריה ויהודל'ה פנה אלי אם אני מוכנה לקחת את זה. הרעיון היה לעשות גלריה שתציג עבודות של חברי המשק. אבל אותי זה לא מספיק עניין - אני הייתי בעד הקמת הגלריה אבל כזאת שתארח אמנים ידועי שם. וכך היה - זכינו לארח כאן שורה של אמנים בתערוכות נהדרות, להערכה גדולה והמון מבקרים.
גם בתרבות הייתי מעורבת - יחד עם הדי הפקתי תפאורות וקישוטים, והכנתי סידורי פרחים לארועים וחתונות.
יזהר
יזהר כמוני היה מאוד בעניין של אסתטיקה. לא סתם הוא היה הנויניק המיתולוגי של הקיבוץ (שעד היום בני המשק מדקלמים את ה"יזהר-בא ! יזהר-בא !...."*), וכמובן הוא גם זה שטיפח את חלקת האלוהים הפרטית שלנו כאן סביב הבית.
הוא היה חולה על סוסים, על הרכיבה ועל הטיפול בהם, וכשאמרי ועירית ביקשו ממנו שיטפל בסן-ברנרדית שלהם (הם הלכו לגור בדירה קטנה מאוד בירושלים), הוא הסכים - והתאהב גם בכלבי הסן ברנרד.
בשלב מסוים, בגלל השמש והוא עבר לעבוד ביונקיה*, שם עשה מהפך של ממש מבחינת איכות הטיפול בעגלים. וגם שם כמובן הוא הכניס נוי והמקום היה יפיפייה.
יזהר נפטר בשנת 2017 אחרי שלוש שנים מייסרות של מחלת כליות.
הפינוי
כבר ב 7.10, בא דני ז"ל, בעלה של נועה בתי, ולקח אותי אליהם הביתה לאלוני הגליל.
אחרי חודשיים, בפתאומיות, תוך כדי רכיבת אופניים, דני נפטר והשאיר את כולנו המומים וכואבים. עוד תשעה חודשים נשארתי עם נועה עד שהחלטתי להצטרף לחברי מהקיבוץ ששהו אז במלון ברגבה.
שלושים שנה עברו מאז שסיימתי את הלימודים באורנים ומאז לא עסקתי בכלל בציור. כלומר אני עצמי לא ציירתי. הרגשתי שבאמצעות זה שאני מלמדת אחרים לצייר, זה המימוש שלי - להעביר את זה לאחרים.
כשהייתי בפינוי אצל נועה, והקורסים שהייתי מעבירה ביהל כמובן פסקו, כלומר נותרתי בלי תלמידים, הרגשתי איזה ריק שביקש להתמלא. אבל כשאתה מתארח אצל מישהו אתה לא מרגיש בנוח ללכלך, אז במקום לקנות כן ציור וצבעים הסתפקתי בעפרונות צבעוניים.
צילמתי צמחים וציירתי, והרגשתי איך זה ממש משחרר אותי מכל מה שישב על הנשמה.
החזרה הביתה היתה לי מאוד קשה. כל העציצים התייבשו, הכל בחוץ היה נראה עזובה, הרגשתי מנוכרת לחלוטין לבית שלי. כמעט חודשיים לקח עד שסיימתי לסדר כאן הכל. הילדים שלי דאגו לגינה ולחצר, ורק אז הרגשתי שאני יכולה לנשום חזרה.
כיום
אני מרגישה מבורכת ממש שיש לנו את הפרלמנט, זה דבר פנטסטי !
כמו שסיפרתי לכן הציור בשבילי הוא הנאה ומפלט, ומידי פעם תוכלו למצוא אותי עושה הליכות לאורך החוף.
מכיוון שאני לא נוהגת אני מאוד תלויה באחרים אבל אני מוכרחה להגיד שאנשים נענים ונרתמים בחפץ לב. וגם אני נוהגת כך - מאז ומתמיד כשהיה צריך אותי, אני הייתי שם, ועד היום אני מקפידה לבקר את אלה שכבר ממעטים לצאת מהבית.
ממלא אותי נחת וגאווה
המשפחה האהובה שלי שהקמתי יחד עם יזהר. למרות שלשנינו לא ממש היה דגם של משפחה ללמוד ממנו - יש לי עשרה נכדים ושבעה נינים.
אני גאה בהקמת הגלריה והפעילות שהיתה בה, ובעבודתי כמורה. אני זוכרת ילדים בבית הספר המקומי שלא היו עוזבים את הכיתה גם בתום השיעור וממשיכים עם העבודות שלהם גם אחרי שכבר התחיל שיעור של כיתה אחרת
~ ~ ~
הידעת💡
"יזהרבא" מתוך לקסיקון רה"ן: "מאז ומתמיד פחדו הילדים מאנשי הנוי שאסרו לשחק ולעלות על הדשא. בכל זאת שיחקו הילדים בכדור וכשנשמעה הצעקה המסכמת "יזהרבא"! נפוצו כולם לכל עבר. הקריאה המשיכה גם כשיזהר סיני עבר מזמן לרפת. אפילו ילדיו היו משמיעים את הקריאה בעת הצורך. האגדה מספרת שגם בנינו שעזבו קוראים "יזהרבא"! כשהם חוצים דשא בעולם הגדול".
היונקיה: דיר לעגלים היונקים, פונה מיושביו במסגרת איחוד רפת ראש הנקרה לתוך "רפת בראשית" בבית העמק. נמצא מדרום לסככות הרפת.
“פותחים דלת” 🏡 בראש הנקרה
הוא פרויקט הכרות קהילתי.
נשמח לפגוש גם אתכם 🫶
הרשמו בטופס (כאן בקישור)
וניצור איתכם קשר .
כל הראיונות, כאן >>.
