11/02/2025

שמואלי יהודה ז"ל   (
08/04/1929 - 30/05/2019)   

יהודה שמואלי נולד ב-8.4.1929 בליפשה, כפר הקטן בחבל קרפטיה, צ'כיה. בן לבנימין ומרים שמילוביץ. אח לדב, שמואל, טובה, אסתר ואברהם. המשפחה ניהלה אורח חיים דתי ויהודה כיתר אחיו הלך ללמוד בבוקר "בחדר" עם רב הקהילה, לאחר מכן בבית הספר בכפר ואחר הצהריים שוב חזר ללמוד "בחדר". בנימין האב עבד כנגר וגם במשק החקלאי של המשפחה, מרים האם עבדה אף היא במשק וכעקרת בית. בילדותו אהב יהודה להחליק על הקרח באגם קפוא, לטפל בחיות המשק, לעזור בעבודות המשק ולטייל במרחבים מסביב לכפר.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה המצב הכלכלי הדרדר במהירות ואחיו הבכור דב עזב את הבית כדי לחפש פרנסה למשפחה בעיירה אחרת. לאחר כמה שבועות של נדודים וחיפוש הצטרף אליו יהודה שהיה בן 14.

שהגרמנים הגיעו לאזור ב1944 נשלחו יהודה ואחיו ברכבת לבירקנאו ובסלקציה שרדו ונבחרו לעבודה במכרה פחם סמוך לאושוויץ. כאשר שמעו את הדי התותחים הסובייטים המתקרבים הוליכו אותם הגרמנים במנוסתם מערבה בצעדות המוות במשך ימים בשלג הכבד עד לרכבת שהובילה אותם לבסוף לבוכנבאלד. שם הופרד מאחיו ולא ראה אותו יותר לעולם.

הייתה זו נקודת שבר קשה עבור יהודה. ביום 11.4.45 הגרמנים נטשו את המחנה וברחו. המחנה שוחרר, יהודה בן 16 ושלושה ימים והוא חופשי. יהודה חזר לביתו בכפר רק כדי לראות שביתו נלקח ע"י מקומיים ושהוא נותר בודד ממשפחתו. לא ידוע מה עלה בגורל המשפחה, אך הם לא שרדו את השואה.

לאחר נדודים ברומניה, שם מצא במקרה את בני דודיו, אלו ניסו לשכנע אותו לבוא לאמריקה אך הוא לא היה מעוניין, לאחר מכן הגיע יהודה לאיטליה בסיוע ארגונים ציוניים "לבית סלבינו" ומשם בינואר 46' באונית המעפילים "אנצו סירני" לישראל. הבריטים עצרו את הספינה שהגיעה לארץ "בהעפלה בלתי לגאלית" ויהודה ושאר האנשים הושמו במעצר בכלא עתלית.

לאחר שסודרה הניירת והופעל לחץ על הבריטים, הועבר עם עוד כמה בני נוער לחניתה ללמוד עבודה חקלאית ולהיקלט ביישוב.

יהודה גויס לפלמ"ח ויצא לקורס "קרב פנים אל פנים" אותו סיים בהצלחה. בהכרזת העצמאות היה בחניתה ושמח עם כולם, ובמהרה לקח חלק בקרבות מלחמת העצמאות בחטיבת יפתח בגדוד הראשון של הפלמ"ח, בקרבות בגליל ובחזית הדרומית. יהודה נלחם בקרב משמק העמק ושם אף נפצע פציעה קלה בידו. יהודה איבד חברים רבים בקרבות. במהלך המלחמה פיקד עליו יצחק חופי לימים ראש המוסד "ורפול" שהיה המ"מ של יהודה בקרבות בנגב. יהודה היה צלף מצטיין במלחמה וגם לאחריה בשרות מילואים ובתחרויות צליפה צה"ליות.

בסיום המלחמה חזר יהודה עם חבריו להכשרה בחניתה והם החליטו לעלות לקרקע בנקודה חדשה לא רחוק מהים ומהצוק הלבן. וכך ב 6.1.49 הקימו את קיבוץ ראש הנקרה.

ב1950 נשא את נצחיה לבית ארואסטי לאשה, בת למשפחה ירושלמית שורשית שהתגוררה דורות רבים בעיר. החתונה הייתה "חתונה מחומשת" כמיטב המסורת באותם הימים.

לזוג נולדו שלושה ילדים: בני, סמדר ויפתח בן הזקונים. בנוסף תמיד היו בבית עוד מספר ילדי חברת נוער, חברים מגרעיני הבונים דרור מחו"ל שהזוג אימץ במהלך השנים.

יהודה אהב מאוד לטייל עם משפחתו באזור הקיבוץ ובארץ ליווה את הילדים בטיולים שנתיים רבים. יהודה אהב מאוד את עולם הים והשייט אך אהבתו הגדולה בתחום הייתה הצלילה והדייג. זכורות לכולם סעודות הדגים הגדולות שהיה מכין למשפחה ולחברים בשכונה.

יהודה עבד במשק בעיקר בחקלאות: בענף הפאלחה/שלחין, רכוב על גבי סוס משחזר את ימי ילדותו בכפר בקרפטיה, לאחר מכן התקדם לטרקטור של הסוכנות ואף באופנוע הסירה המפורסם עם כלי עבודה רבים. באחד מימי הגשם תפס מחסה "בבית בסיבוב" עם הטרקטור ואחד מקירות המבנה קרס וקבר תחתיו את יהודה. יהודה שהיה בשיא כוחו, חילץ עצמו מבעד להריסות הבטון שכיסו אותו וזחל החוצה עד שמצא אותו נהג מזדמן ליד הכביש שעולה לקיבוץ ובכך ניצל. ששטחי השלחין פינו את מקומם למטעי האבוקדו והבננות עבר יהודה לעבודה במשתלה שם התמקצע בתחום ההרכבות ונהפך לשם דבר ונודע כאחד השתלנים עתירי הידע והניסיון. ידע ששיתף אף מעבר לים בנסיעות העבודה לארגנטינה, מקסיקו ומרוקו.

ב1993 לקח אל עצמו את תפקיד "החצרן" במחסן חצר תפקיד אותו מילא בנאמנות עד צאתו לגמלאות ב2008.

על אף שיהודה זוהה "כאיש עבודה" קלאסי לקח חלק בוועדת חברים המיתולוגית ושם תרם מחוכמתו כדי לעזור לחברים בעת קושי או משבר.

אך לא תמיד התנהלו חייו בקיבוץ על מי מנוחות, יהודה והמשפחה ידעו מספר אסונות גדולים בפרק זמן קצר. ב1988 נפל יפתח האהוב בתאונת צניחה בעת שירותו הצבאי וזו הייתה מהלומה קשה למשפחה. יהודה מצא מעט שקט בפיסול בעץ והקדיש שעות רבות לטרפיה עצמית בפיסול בגזעי אבוקדו. ב1994 נפטרה נצחיה לאחר מאבק במחלה קשה והותירה חלל גדול אחריה. ב1999 נפטר בני במפתיע מאירוע מוחי. היה זה כרעם ביום בהיר.

על אף כל הטרגדיות ואובדן חברי המשפחה שחווה במלחמה כנער ולאחר מכן בבגרותו בחר יהודה למקד את מרצו בתחביביו הרבים, בחברים ובעיקר במשפחה. בסמדר, בחמשת הנכדים, בנינים ובכל המשפחה המורחבת אותה אהב מאוד והקפיד על מפגשים משפחתיים של "שבט השמואלים" שייסד. בשנים אלו פגש את נירה והאהבה ניצתה בליבם בשנית, הם טיילו בארץ וברחבי העולם ביחד, יהודה היה מרותק ממה שיש לעולם להציע לו ונהנה לחלוק את החוויות עם נירה והחברים. אהבתם פרחה.

בשנים האחרונות אט, אט מצבו הבריאותי של יהודה הדרדר והוא איבד מכוחו שכל כך אפיין אותו. למרות זאת הקפיד לצאת מביתו, לראות אנשים, לפגוש משפחה, ללמוד, לחקור, לפקוד את הבריכה עם מסכת הצלילה והשנורקל ולחיות הכי טוב שאפשר.

ביום חמישי בערב נפרדת מאתנו בפעם האחרונה. בשלווה, בשקט, בהשלמה ובכבוד שכל כך אפיינו אותך. כמו שרצית.

אנו מוצאים נחמה גם בכך שבחגיגת יום הולדתך ה90 שערכה לך המשפחה לפני שבועות ספורים זכית לראות, לשמוע ובעיקר להרגיש בכמה אהבה, הערכה, שמחה, הערצה ואכפתיות מרעיפים עליך המשפחה והחברים. מחזירים לך בחזרה את מה שכל השנים דאגת שסובביך ירגישו.

יהודה יקר, נזכור אותך לעד, איש חזק, אדם של עבודה קשה, איש משפחה, צוללן אוהב ים, אוהב אדם. ממייסדי הבית שלנו. אדם שקם מהריסות חייו לאחר המלחמה הארורה, ומבלי להכביר במילים, אך עם הרבה עשייה היית שותף להקמת מדינה, הקמת קיבוץ, הקמת משפחה לתפארת. אין מילים לתאר את החלל שהותרת אחריך בלכתך. כמוך גם אנחנו נקיים את צוואתך, בלב כבד ומלא תקווה ונמשיך הלאה לחיות את החיים.

עכשיו שנגמר, נוח בשלום באדמת המקום שטיפחת כל השנים וכה אהבת וממנה בנית בית.

סמדר, דור, גיא, זיו, טל, שי וכל המשפחה, מחבקים אתכם באובדנכם ומקווים שלא תדעו עוד צער.

נבו זמיר

פורסם ע”י Admin