11/02/2025

לולטר שמעון (פוטי) ז"ל   
(10/08/1942 - 22/11/2018)     
(  -  יד כסלו תשע"ט )

שמעון ולטר -הספד
שמעון ולטר נולד ב- 10.8.1932, עם אחיו התאום מאיר, באולצה שבגרמניה.
אביו – מרדכי – היה מורה בתיכון ואימו – רות – הייתה מטפלת בתינוקות.

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה פוטר האב ממשרתו כמורה, והמשפחה עברה לברלין לחוות הכשרה לקראת העלייה לארץ ישראל. שנים לאחר מכן שאל שמעון את אביו מדוע עלו לארץ ולא עברו, כרבים אחרים, למדינה אחרת באירופה, אמר האב ש"אם זה קרה בגרמניה התרבותית – זה יכול לקרות בכל מקום".

בשנת 1934 עלו מרדכי ורות, עם התאומים מאיר ושמעון בני השנתיים, לארץ לקיבוץ נען. לאחר כחצי שנה עברו להרצליה, שהייתה אז מושבה קטנה, האב פתח שם נגריה והאם ניהלה בית ילדים מטעם ארגון אמהות עובדות.

שמעון ומאיר גדלו בהרצליה בין שדות ופרדסים. הם היו תאומים זהים וקשה מאוד היה להבדיל ביניהם. השניים ניצלו זאת לתעלולים שונים. שובבותם ותעלוליהם זיכו את שניהם בכינוי "פוטי" – על שם גיבור סדרה מצוירת שהופיעה באותה תקופה – מה שחסך את הצורך להחליט מי הוא מי. כינוי זה ליווה את שמעון עשרות שנים לאחר מכן ועד סוף ימיו.

שמעון למד מסגרות בתיכון מקצועי ויחד עם אחיו מאיר הצטרף לנוער העובד. בשנת 1947, עם פרוץ אירועי הלחימה לקראת הקמת המדינה פעל שמעון כנער קשר והעביר מסרים בין היחידות הלוחמות. במסגרת הנוער העובד הצטרף שמעון לאחר מכן לגרעין שהיה מיועד לקיבוץ "אלומות" ויחד עם אחיו התגייס לנח"ל ועבר הכשרה. בהמשך – בשנת 1952, הגיע הגרעין לקיבוץ ראש הנקרה כ"השלמה". לאחר מספר שנים עזב אחיו מאיר את הקיבוץ ומגרעין זה נשארו בקיבוץ, בסופו של דבר, שמעון ויוסק'ה שפרן ז"ל.

שמעון עבד בקיבוץ כטרקטוריסט, על טרקטורים וכלים כבדים, נהג וטרקטוריסט באותם ימים היו העבודות הנחשבות ביותר, כחלק מעבודתו הוא בילה שעות רבות בשמש בשדות המשק הצעיר ותמיד במכנסים וחולצה קצרים.

וותיקי הקיבוץ מספרים שהטרקטור האדום היה עולם ומלואו בשביל שמעון, והוא טיפל בו ושמר עליו ודאג שיהיה נקי ומוכן לכל משימה 24 שעות ביממה.

בשנת 1958 הגיעה רינה לקיבוץ עם גרעין "יהב" ושוכנה בחדר שכן לחדר הרווקים של שמעון ושמיל בן ציון שכ"בית מארח" היה מוקד של חברים וצחוק. שם החל הקשר בין רינה לשמעון ובשנת 1960 התחתנו השניים בקיבוץ. בחלוף שנה נולדה רוני ושנים שלאחר מכן נולדו רז, מירי ושירי.

לאחר שנים כטרקטוריסט עבר שמעון לעבוד במסגריה ובין היתר נטל חלק מרכזי בהקמת הרפת, הרכבל ומבנים נוספים בקיבוץ שבחלקם עומדים עד היום. באמצע שנות השבעים עבר לעבוד כמנהל אחזקה במפעל "מילובר" והוזעק לעבודה בכל שעות היממה ובשבתות.

לאחר שמונה שנים ב"מילובר" חזר שמעון לעבוד בקיבוץ – תחילה בואדוז ולאחר תקופה קצרה עבר להנהלת החשבונות בה התמקצע בתפקיד של חשב שכר. הוא טיפל לאורך שנים בתשלומים לשכירים בקיבוץ וכן היה האחראי על הביטוח. בד בבד טיפל במסירות רבה באימו רות, שעברה לגור סמוך אליו בקיבוץ, עד לפטירתה.

שמעון המשיך לעבוד בהנהלת החשבונות עד יציאתו לגימלאות לאחר גיל 70. בהמשך נהנה משהותו בביתו וטיולים בעולם, וטיפח את גינתו, כל עוד עמד לו כוחו. ב- 10 השנים האחרונות חלה ומיעט לצאת מהבית.

במשך השנים פיתח תחביבים רבים – בהם צילום ופיתוח תמונות, איסוף מטבעות - בולים – ומציתים, אהב ליצור עבודות ברזל כאמנות ולצרכי הבית ואהב לטייל בארץ ובחו"ל.

שמעון היה אדם עליז, שאהב לבלות ולצחוק, עם חוש הומור ושמחת חיים, שמצאו ביטוי, בין היתר, במסיבות הפורים בקיבוץ. שמעון היה אדם מעשי, איש עבודה, דייקן ומקצועי בכל עיסוקיו, שדרש הרבה מעצמו ומסביבתו. הוא לא היה אידיאולוג אך ערכים של שוויון, צדק ויושר היו טבועים בו עמוק, לאורם הלך כל חייו והוא אהב את המקום הזה בכל נימי נפשו.

חבריו מספרים שאהב שירי עם אמריקאים ולכן היה בן בית אצל ציונה ודוד כהן שהיה להם פטיפון ותקליטים, היה שחקן ברידג' מצטיין בקבוצת הברידג' המקומית, והשאיר אחריו משפט מכונן שנאמר באחת האספות, משפט שזוכרים לו עד היום – "באנו לקיבוץ בשביל ליצור ולא בשביל לאכול".

רינה , רוני, רז, מירי ושירי, וכל המשפחה, כולנו כאן אתכם באבלכם.

יהיה זכרו ברוך.
 

פורסם ע”י Admin