10/02/2025

בן-ציון שמואל (שמיל) ז"ל
(10/04/1932 - 10/11/1988)

בעלה של חסיבה, אביהם של רונן, אביחי, ליאת ורם.

החיים כפו עליו להילחם. תמיד.

כילד בן 7 וחצי בפולין הכבושה ע"י הנאצים, הוא צפה באמו גוססת ומתה, אך בז לחוקי הגטו ולסכנת המוות שריחפה על ראשו והקפיד להתגנב ולומר על קברה קדיש מדי יום במשך שנת האבל. הוא חווה על בשרו את הרעב המכלה אך נלחם ויכל לו כשהנהיג חבורת ילדים שהבריחו אוכל דרך החומות. אביו, בן-ציון, נרצח לנגד עינו על ידי משתפי פעולה עם הנאצים חודשים ספורים לפני תום המלחמה, והוא השיב להם בפיצוץ מסילות רכבת כפרטיזן.
בתום המלחמה ראה את השנאה בה קיבלו המקומיים את הניצולים והחליט לעלות ארצה, אך מצבו הרפואי לא איפשר זאת, והוא נאלץ להילחם שוב, הפעם על בריאותו. כשזו התייצבה, עלה על אוניית המעפילים "תיאודור הרצל", ועשה דרכו ארצה להילחם שוב, הפעם בבריטים שגירשו אותו למחנה מעצר בקפריסין. הוא ניצח שנה לאחר מכן, כשעלה לארץ ישראל העצמאית ב- 1949, ובחר לחיות את חייו לצד חבריו בראש הנקרה.

אבא שלנו בחר להילחם בזוועות שחווה בשתיקה רועמת. הוא לא סיפר ולא שיתף, מתוך רצון לגונן עלינו מפני הבלתי נתפס. את יגונו פרק בעישון כבד, שהקהה את הסיוטים, ובהתייחדות אישית פעמיים בשנה עם יקיריו שנותרו מאחור: ביום כיפור , עת היה מאזין לזמירות חזנות ובוכה, וביום השואה. עידוד, נחמה, סבלנות ואהבה אין קץ מצא אצל אמא שלנו, שהיתה לצידו בטוב וברע. איתה גם ניצח את הניצחון הגדול ביותר שלו: הוא הקים משפחה לתפארת ושמר עליה מכל משמר.
למרות כל מה שעבר עדיין היה איש רגיש במיוחד, שמחוות קטנות ושמחות של יום חולין גרמו לו אושר רב. בחוש הומור ציני וחד, מתובל ביידיש עסיסית, הצחיק וריגש אותנו עד דמעות.

הוא מעולם לא למד במוסד מסודר, אך היה בעל חכמת חיים של חתול רחוב, לוגיקה וידע כללי נרחבים וידע 8 שפות על בוריין. היה לו לב ענק, שהאמין באמונה שלמה שהרעיון הקיבוצי הוא הדרך האולטימטיבית לגאולת הארץ, שכל עבודה מכבדת את בעליה ושיש לחלוק גם את המעט שיש לך עם מי שיש לו עוד פחות. ‏

אבא אהב את הקיבוץ, את הרעיון השוויוני עליו התבסס ואת מארג האנשים שחיו בו. הוא נהנה לחלוב, לכבס, לשמור ולמכור כרטיסים בקופת הרכבל. התרפקנו איתו על סיפורי ראשית הקיבוץ, על המקלחות המשותפות, על האסיפות הסוערות, על ערבי הריקודים שנמשכו אל תוך הלילה...

למרות המחויבות הבלתי מתפשרת לרעיון הקיבוצי אבא השכיל לנווט בין דרישות הקולקטיב לבין דרישות התא המשפחתי, שאת שניהם אהב אהבת נפש. יחד עם אמא העניק לנו חוויות ילדות מאושרות שצרובות בנו לתמיד. תרנו איתם את הארץ למרות שאבא לא נהג, אם בטיולי המשק ואם בטיולים פרטיים מהחרמון ועד סיני. דגנו דגים בבריכת העפר, "אימצנו" אינספור בני ובנות גרעין ומתנדבים מכל רחבי העולם, שיחקנו כדורגל והאזנו בדבקות ל"שירים ושערים", עודדנו את מכבי תל אביב מדי ערב חמישי ועד היום השתמר בנו הטעם של הסלט הטרי, הפשוט, עם הגבינה והלחם, שאכלנו איתם בארוחות הערב ומאז לא הצלחנו לשחזר את טעמו.

אבא שלנו אהב את החיים ויכל למוות לא פעם, עד שלבסוף הפסיד. הבצקת בריאותיו הכריעה אותו לאחר מאבק קשה ומתיש בגיל 56. וההפסד הזה היה ועדיין הינו ההפסד של כולנו. הזמן אינו מקהה את הכאב, הוא רק מחדד את העצב, את הגעגועים שלנמען שלהם אין כתובת.

אבא שלנו היה איש קטן, אבל ענק. וככזה נזכור אותו ונתגעגע אליו. תמיד.

פורסם ע”י Admin