10/02/2025

בן-גל יעלי  ז"ל   
(22/11/1967 - 07/10/1978)  

ביום שבת, 7.10.78 בשעה 8.30 בבקר, נפטרה יעלי.

יעלי הקטנה קראנו לה בבית. הייתה עוד יעלי הגדולה ויעלי קבלה תוספת זו באהבה. לעיתים כה קרובות רצתה לחזור ולהיות קטנה, נאהבת בזכות היותה הקטנה, התלויה.

אני רוצה לספר על יעלי, יעלי שצל המוות רחף מעל ראשה שנים רבות, ואף אחד מאתנו לא שער מה יש לה. היא פחדה מהמות וחשבה עליו רבות ואנחנו תמיד חשבנו: יש לה סיבות מוצדקות, אמה מתה כשהייתה קטנה. מי חלם שהיא חשה בנבואת לב שהוא יקחנה עמו...

חמיד חשבנו שהיא לא אוכלת כי היא רוצה תשומת לב. חיוורת וחלשה לפעמים כי - יש ילדים חיוורים וחלשים - תכונה היא בה...

היו ליעלי עליות וירידות. בשנה הראשונה והשניה שהייתי עמה הייתה מלאת מרץ וטמפרמנט. הציגה, שחקה, רקדה. התקליט הראשון שהבאתי לה היה "עוץ לי גוץ לי". עם חצאית ארוכה, אדומה ומנוקדת בלבן, כל פעם שהשמענו תקליט זה רקדה את כל הריקודים ושרה את כל השירים. וחזרה על זה עשרות פעמים. ואיזה חן היה בתנועותיה.

אהבה לרקוד לפני הראי והיתה מבלה לפניו שעות. משחקת, מציגה, רוקדת, מתלבשת ומתפשטת - והכל בחן רב כל כך - אהבה לשחק במים, שעות ממש ללד הכיור, מכבסת, עושה ניסיונות. מהים פחדה, את הבריכה לא אהבה. ממש הכריחה את עצמה ללמוד לשחות.

היו לה עיינים חדות ראיה. ראתה הכל. כשהיינו הולכים לטייל, גילו עַיניה דברים רבים שאנו לא ראינו. אבנים יפות, צדפים, פרחים קענים ונסתרים. היה לה חוש התמצאות בשטח. היתה בעלת תושייה. תמיד היו לה רעיונות לכל "מצב ביש". חסר משהו - תמיד הייתה לה עצה. זה היה מפליא.

היתה בה טביעת עין חדה גם לאנשים. גלתה תמיד ראשונה מי בהריון. הייתה בה תכונה לומר כל מה שעלה בראשה באותו רגע, היתה זורקת באנשים את הערותיה בלי שום מעצור או נימוס. היתה לה התרשמות ואותה הביעה מיד וללא כל גינוני טכס. לפעמים היתה מביאה אנשים במבוכה אבל לרוב זה היה קולע ונחמד.

היתה כנה. אהבה להתפנק ולהיות כמו תינוקת לפעמים. היתה טובת לב. ודווקא בחודשיה האחרונים גדל טוב לבה וגדל, דווקא, ואפילו למרות כל העצב בחייה. היתה טובה, אחראית, נבונה ובוגרת הרבה מעל ל 11 שנותיה.

אהבה יופי, פרחים. היה לה טעם בסידור הבית. תמיד מפית, פרחים. היו לה ידים זריזות, אפשר היה לסמוך עליה, הייתה אחראית, היה אכפת לה הכל. היה לה רגש חובה מפותח, רצון חזק להזדהות.

עצוב לספר שאישיותה הגדולה התגלתה לי דווקא במצבה הקשה. היתה ממש אדם גדול בעצב הגדול שחשה וביכולתה להתמודד עם הכאב,  הפחד ובתחושתה האצילה את המות, והפרידה שהיא נפרדת מן ה חיים. היא חשה את ציפורניו לופתות אותה אט אט אבל לא גלתה אפילו ברמז שאמנם עליו היא חושבת.

אני רוצה לספר איך נפרדה מהשנה האחרונה של החייה. ערב ראש השנה כבר חשה רע, רע מאד. אבל עמדה על כך שתלך לחדר האכל לטקס ראש השנה. הרי ישירו ויקראו ויאכלו בצותא. לא רצתה להחמיץ. עמדה על כך שנשב ונשיר, שרה עם כולם, ואח"כ שרה אחרי כולם, סולו לעצמה בקול רם. לא היה לה הרבה כח לשבת והלכנו. אבל היא השתתפה בטקס. כך רצתה.

רצתה לשיר את שירי ראש השנה של נעמי שמר. רק כששרנו את השיר: "בשנה הבאה נשב על המרפסת..." ואח"כ את הפסוק: "עוד תראה עוד תראה, כמה טוב יהיה..." לא רצתה לשיר, כי היה לה עצוב. לבה אמר לה: לא טוב יהיה, לא אהיה פה...

ואמנם עם סיומה של השנה נסתלקה לה.

ריקי

פורסם ע”י Admin